<h1>ראבי"ה סימן תל"ב</h1>
<h2>דף ד:</h2>
ומנא לן דמבערין בארביסר, דכתיב [שמות י"ב] אך ביום הראשון תשביתו [שאור מבתיכם], ומצינו ארבעה עשר שנקרא ראשון שנאמר [שם] בראשון בארבעה עשר וגו', ולילי דארבעה עשר ליכא למימר, דיום כתיב, ואימא מצפרא, אך חלק. ותו איכא דרשות טובא. והיינו דתנן אמר רבי יהודה אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש.
<h2>דף יב:</h2>
וקיימא לן כרבי יהודה בהא דאמר בפרק כל שעה אין ביעור חמץ אלא שריפה, דקא(מר) סתם לן תנא כוותיה בסוף מסכת תמורה [ל"ג ע"ב], דקחשיב לחמץ בפסח בכלל אלו הן הנשרפין, ולהכי אמרינן בגמרא התם סתם לן תנא כרבי יהודה. [ו]הני מילי היכא דשכיח ליה עצים, אבל לית ליה עצים השבתה בכל דבר, ליתנו לכלבים או להשליכו למקום האבוד. וכן נמי אם חל ארבעה עשר להיות בשבת, שאי אפשר לשרפו, ועבדינן כרבי אלעזר ברבי יהודה איש כפר ברתותא [י"ג ע"א] שאמר מבערים את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טהורות תלויות וטמאות ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות, ופסקינן הילכתא כוותיה, ושוב אחרי שאוכל מבטל. ובדין הוא דהוה ליה לשרוף, כשחל בחול, בסוף שש, אלא שחשו רבנן לטעות ואמרו לשרוף בתחילת שש, ובשעה רביעית לא טעו אינשי, דאמר רב פפא רביעית זמן סעודה לכל, ובשעה חמישית גזרו משום יום המעונן. וגזרו באכילה ולא בשאר הנאות. וקבלתי אני המחבר [מי] שרוצה לדעת השעות בכיוון ילך בארבעה עשר בניסן ויעמוד במקום שיזרח השמש ברור דרך חלון קטן ויפנה אחוריו לחלון, ויפשוט את זרועו וכפות ידיו ואצבעותיו יפשטם, לבד מאגודלו שמקפנו חודו למעלה כלפי השמים, כך שיהיה אגודלו ואצבעו הסמוך לאגודלו כציור נ' כפופה. והנה אגודל מיצל על אצבעו הסמוך לאגודל. ויש לו להפנות בידו השמאלית את אגודל הימנית שיהא פנוי רחבו והקיפו יפה כנגד האצבע, או יתקן בברזל דוגמתו, כי אגודל שוחה הוא לצדדין. וידע כי כשהשמש מגעת לראשו להתחלת האצבע כבר עברה שעה אחת, ובפרק הסמוך לו שתי שעות, ובקשר האמצעי שלו שלש שעות, וככלות האצבע כנגד סוף חיתוך האצבעות ארבע שעות, בקשר שאצל הכף חמש שעות, ואצל האגודל כלו שש שעות. וכשינטו צללי ערב אחר חצות, אם חפצו להבחין השעות עד הלילה יהפוך עצמו להפך כדרך זריחת השמש ממערב למזרח, כי בבוקר היה אחוריו למזרח ועתה אחוריו למערב. ובסדר הזה יבין המבין. וכתבתיו למען יבחינו בו בערב פסח, לאפרושי מאיסורא.
<h2>דף כא:</h2>
ויש שנוהגין לעשות מדורה קטנה לשורפו, פן יהנה מן הגחלים מן החמץ או [יבוא] לשפות עליו את הקדירה. והוא מנהג [טוב] וכשר. מה שאין כן בחלה הנשרפת, שאמרה תורה בשעת ביעורה יהנה ממנה. וחמץ בפסח אסור להאכילו לבהמות הפקר, כדאיתא בירושלמי [פרק כל שעה ה"א]. וכל שכן לשפחותיו גויות שאין לו להניח להנות ממנו בכל ענין, ואף לא לכלבו. ואמרינן בגמרא [בפרק כל שעה] ולא יסיק בו תנור וכירים פשיטא לא צריכא אלא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ובהדי דשרף לית[הני] מיניה קמשמע לן.
